rlz.life

ראשון־לציון מקבלת דחיפה משני מקומות נהדרים בהובלה נשית

רתם לב־ארי פתחה את הופמן בעיר היין, שדווקא בה "אין מקום שווה לקנות או לשתות יין", והמעדנייה של עדי בלכר עושה חשק לטעום הכל.

פורסם לפני ארבעה שבועות, יום שישי, 14 יוני 2024

שרקוטרי בהופמן. צילום: גיל אבירם.

בשנים האחרונות מתפתחת בראשון־לציון סצנת בילוי וקולינריה שמתרחקת מרשתות הענק ומביאה לעיר משהו עדכני. צעירים וצעירות שגדלו בה ועזבו, חוזרים לעיר ילדותם ופותחים בה מקומות אישיים, בצלמם ובדמותם. לסצנה הזאת נכנסו השנה שני מקומות נהדרים בהובלה נשית: הופמן ‑ בר וחנות יין, שהקימה רתם לב-ארי, ודלימארק, מעדנייה משפחתית בהובלת עדי בלכר.

הופמן: בר יין שלא נעצר ביינות סטנדרטיים

רתם לב-ארי (45) גרה בתל־אביב ועבדה כגרפיקאית כשניטע בה הרצון לפתוח בר יין, הרבה לפני שברי יין הפכו לטרנד לוהט. לימים, היא חזרה לראשון־לציון, עיר הולדתה, והרצון לפתוח בר כזה התעצם. "יין זה הדבר שלי", היא אומרת, "כשתיינית וכחובבת יין, שנים חלמתי לפתוח מקום משלי. בגיל 44, כשלא מצאתי את מקומי, אמרתי לעצמי: זה עכשיו או לעולם לא ‑ וקיבלתי החלטה".

כדי לעשות את זה כמו שצריך היא החלה לחקור, למדה יין ב-W (השלוחה הישראלית של WSET, בית הספר המוביל בעולם ללימודי יין ובירה) וביקרה בכל יקב בארץ. במקביל חיפשה מקום לפתוח בו ומצאה, לגמרי במקרה, מול הבית שלה, ברחוב השדה, רחוב קטן היוצא מרוטשילד השוקק. "חתמתי חוזה ב־12 באוקטובר, חמישה ימים לתוך המלחמה, כשטילים עפים לנו על הראש. אמרו לי שאני מופרעת".

בדצמבר 23', אחרי כמה חודשי שיתוק שנבעו מהמלחמה, היא פתחה את הופמן ‑ בר וחנות יין, שנקרא על שם משפחתה מנעוריה. "רציתי לפתוח בר שכונתי, אינטימי, שבו מחיר היין בחנות ובבר זהה. להנגיש את היין במחיר, בגישה ובאווירה". ואכן, הופמן מדבר בשפת היין העכשווית, "מקום קז'ואלי, קהילתי, שאפשר לבוא אליו גם בטרנינג וכפכפים, לטעום ולקנות יין בלי הטקסיות והכובד המאפיינים את התחום".

אוצרות היין, היא אומרת, נעשתה "בעבודה קשה, סיזיפית ודרך הפה. היה לי חשוב להציע גם חלופה פחות שגרתית, יינות מעניינים שהם הטעם שלי: טבעיים, כתומים, פורטוגלים מגניבים, סלובניים, אדומים קרים של קיץ, דברים שהם אולי סטנדרטיים בתל־אביב, אבל בראשון־לציון ‑ לא.

"אין ברי יין בראשון. אין מקום שווה לקנות יין בראשון או לשתות יין בראשון ‑ אגב, עיר היין", היא אומרת. "הקהל הפתיע לטובה. הייתי בטוחה שבחודשים הראשונים אגרש זבובים, אבל יש לא מעט אנשים כמוני בעיר הזאת ‑ והם צמאים למקום כזה ופתוחים לנסות".

גם העיצוב של הופמן משקף את לב ארי, אלגנטי עם אדג'. על המדפים מונחים הבקבוקים, לצדם פזורות תמונות שהיא רכשה בגלריות שונות. על הקיר מוצב לוח נייר שעליו כתובים היינות שנמזגים בכוסות. ספת ישיבה נוחה, בר מזיגה עם כיסאות בר, ובר קטן הצופה לרחוב. בחוץ ספסלי ישיבה לצד שולחנות נמוכים. נעים. וכך גם האוכל, טעים אבל לא גונב את ההצגה: צלחת לחמים עם חמאה, שמן זית, בלסמי מצומצם, זיתים וחריף (24 שקלים), צלחת שרקוטרי עם חרדל וקורנישונים (79 שקלים), צלחת גבינות של "ברקנית" עם קונפיטורה ביתית (66 שלקים), ברוסקטות (22 שקלים), סלט וקינוח.

דלימארק: מעדנייה משפחתית ארצישראלית

מי שמכיר את עדי בלכר יודע שהדבר האחרון שהיא הייתה מוכרת זה אוכל מוכן. היא באה ממשפחה שמבשלת ואופה מצוין, שהבישול בה במרכז. כאלה הם, גרגרנים מושבעים (גילוי נאות ‑ יש לנו היכרות מוקדמת). לכן, כשמישהי כמו בלכר פותחת מעדנייה ומצהירה שהאוכל בה הוא בדיוק "האוכל שהיינו רוצים לאכול בבית שלנו", אני מאמינה לה. זה עושה חשק. ותיאבון.

דלימארק, המעדנייה שהיא פתחה ביולי 23' עם אחיה אורן ואביה מארק במתחם "הכפר הקסום" בשכונת נחלת יהודה המתפתחת, מביאה לעיר ילדותה ראשון־לציון ניחוחות של מעדניות תל־אביביות עכשוויות ‑ באוצרות, בגישה ובעיצוב. "ההשראה היא 'דליקטסן' של רותי ברודו", אומרת בלכר. חודשים רבים היא השקיעה בבחירת הספקים והמוצרים שנמכרים במקום. אלה מוצגים בחלל רחב, אסתטי ונעים שבו ויטרינות עם אוכל מבושל; מקררים עם גבינות בוטיק, חמוצים וכבושים הום מייד; מקפיאים עם אוכל קפוא בעבודת יד (פיצה, פסטות, ג'חנון, ארנצ'יני ועוד); ומדפים עם מוצרי מזווה מקומיים (רטבים, ממרחים, ריבות, שמנים ועוד), יין, תמציות תה ארטיזנליות, כלים וטקסטיל לבית, קרמיקה, נרות ופרחים ‑ כל מה שאדם מארח ומתארח צריך. "דליאמרק היא הכי אנחנו", אומרת בלכר, "ואנחנו זה אוכל, בית, אירוח ומשפחה".

עבודת האוצרות-ליקוט שעשתה כאן בלכר מושקעת ומלאת מחשבה. "הדגש הוא על מוצרים ארצישראליים, שמגיעים מיצרנים קטנים", היא אומרת. "הבאנו לכאן כל עסק מקומי שיש לו מוצר טוב, אפילו שזה כאב ראש לעבוד עם כל כך הרבה ספקים. חשוב לנו לספר את הסיפור של המוצרים האלה, אנחנו אוהבים לספר אותו, זה מעלה חיוך ומחמם את הלב". בין הספקים הקטנים תמצאו פה למשל את "המתססה" (סיידרים אלכוהוליים), "טי לאברס" (תמציות וחליטות תה טבעיות), "פרנצ'סקה" (ממרחים ורטבים), "טרה" (קרמיקה), "וגם את מאור שעושה לנו את העוגיות הביתיות ואת הזוג המבוגר שעושה לנו את החמוצים והכבושים", ממשיכה בלכר. "אנחנו כל הזמן בחיפוש ובמרדף אחרי המוצרים המעניינים שיש בשוק".

לב המעדנייה הוא האוכל המוכן, שמותקן במקום. "היה לי קשה בהתחלה למכור אוכל מוכן", אומרת בלכר. "כדי שהוא יעמוד בסטנדרטים שלנו עשינו הרבה מאוד טעימות והתאמות. היום אני מרגישה שסבתא שלי מבשלת פה את האוכל, וזה לא מובן מאליו. זה האוכל שהייתי מבשלת לעצמי בבית: בריא, בלי הרבה סוכר ושמן, פחות טיגון וגלוטן. חשוב לנו שאנשים ירגישו כאן כמו משפחה; סומכים עליך, גם אם לא הכל מושלם. זה עסק של אוכל, יש הרבה משתנים, הכל תלוי ביד של מי שמבשל אותו, לפעמים מלוח יותר או פחות, לפעמים טעים יותר או פחות. אנחנו במערכת יחסים נושמת עם הלקוחות, הפידבקים שלהם חשובים לנו מאוד, שואלים אותם מה הם אוהבים, מה חסר להם ומה הם היו רוצים שנכין להם".

אז מה אוכלים כאן? תבשילים ביתיים מכל העדות והמטבחים, אוכל עכשווי בצד אוכל מסורתי, תוספות, כיסונים, ממולאים, סלטים ועוד. בימי שישי נצלים עופות עסיסיים ברוטיסרי (אפשר להזמין מראש) והמגוון רחב יותר וכולל קובות, סיגרים, עוגות, חלות ועוד. בשעות הבוקר מתפקד המקום כבית קפה עם מאפים וכריכים שמכינים במקום. את האוכל של דלימארק אפשר לאכול במקום או לקחת הביתה.