החלום עומד להתגשם: יער קהילתי יקום בלב ראשון־לציון

כבר שנתיים חולמים חברי פורום הסביבה של ראשון־לציון להפוך את אתר אבו ג'בן ליער קהילתי. בעירייה התלהבו והחלו לקדם את הנושא, אבל אז באה הקורונה ועצרה הכל.

פורסם לפני ארבע שנים, יום שישי, 17 יולי 2020

"זה פשוט מדהים שיש פנינת טבע מדהימה שיש לה גם חשיבות היסטורית גדולה ומתוך מאות אלפים של תושבי ראשון־לציון, יש אולי רק 150 איש שיודעים על המקום", אומר השבוע אבי מלינסקי, אחד מחברי פורום הסביבה של ראשון־לציון.

במשך שנתיים פועלים אנשי הפורום כדי להקים את היער הקהילתי של ראשון־לציון בסמוך לשכונת נחלת יהודה. "יש לנו חובה להפוך את האתר לכזה שכולם יכירו", אומרים חברי הפורום.

"מצפון לנחלת יהודה (מול מכון וולקני של היום) עמד עד 1948 ביתו המפואר של זוהדי אבו ג'בן", מספר חוקר הנוסטלגיה של ראשון־לציון, ישראל פרקר, "עם פרוץ מלחמת העצמאות הבית נתפס על ידי כנופייה ערבית, לאחר שבעליו נטש אותו וברח. כנופיה זו איימה על הכניסה הצפונית למושבה ראשון־לציון. ההתנכלויות היו בלתי פוסקות עד כדי כך שאנשי קיבוץ ו' שהתיישבו באיזור נאלצו לעזוב".

לדברי פרקר, אנשי הכנופייה הניחו מוקשים על "דרך הביטחון", דרך שדרכה עברה התחבורה היהודית מתל־אביב דרך ראשון־לציון תוך מעקף של יישובי ערבים עוינים ‑ יאזור ובית דג'אן. ב־11 בפברואר 1948 הופעל מוקש מתחת לאוטובוס נוסעים יהודי וגרם ל־28 פצועים, מהם שמונה במצב קשה. "לאחר שנודע כי הפוגעים יצאו מבית אבו ג'בן, הוחלט על פעולת תגובה", מספר פרקר. "מבצע פיצוץ הבית הוטל על מחלקה מגדוד 52 בחטיבת גבעתי בפיקוד סגן מפקד פלוגה ב` שלמה להט (צ`יץ), שהיה לאחר מכן אלוף בצה"ל וראש עיריית תל־אביב־יפו". לאחר קרב קצר השתלטו הלוחמים על הבית, הניחו בו חומר נפץ ופוצצו אותו. רק כשליש מהמבנה נשאר עומד. ב־8 במרץ 1948 הותקף המבנה שוב והפעם פוצץ כולו. לצד שרידי בית אבו ג'בן הוצבה אנדרטה המנציחה את המבצע.

לפני כחמש שנים שופצה וחודשה המצבה ועל גבה נחקק סיפור הקרב שהתרחש במקום. ליד האנדרטה נשארה בריכה מתומנת, צבועה בלבן שעל כל אחת מפאותיה יש אבן מעוטרת בכוכב בעל שישה קודקודים. במקום נטועים עצי פיקוס ענקיים ודקלים גבוהים. "בין העצים יש הריסות רבות של מבנים שאולי היו שייכים פעם למתחם תה"ל של מכון וולקני, שפונה לפני מספר שנים", מוסיף פרקר. "לא ברור לי מדוע המבנים נהרסו וסביבם השטח כל כך מוזנח ומופקר".

מי שדאג להציב את האנדרטה במקום הוא אחד מחברי הפורום, הפעיל החברתי איזי כנען. "המקום היה סגור ומסוגר עד לפני זמן לא רב עם שער וגם שומר כך שכניסה לא היתה אפשרית. כל כניסה לשם היתה צריכה להיות מתואמת עם אנשי מכון וולקני ולכן המקום הוזנח. ביקשתי בעבר שיקימו גדר מכיוון מערב כדי שלא כולם יוכלו להיכנס, אבל זה לא נעשה. כך קרה שכל מיני זרים נכנסו למקום, לקחו משם ספסלים ושולחנות שהוצבו לנוי ומאז האתר הפך לעזוב ולא מזמין. אנחנו רוצים כעת לשקם את המקום מחדש, שהעירייה תטפח ותהפוך אותו לגן עירוני לכל דבר ועניין כי זה אתר מורשת שיכול להפוך לאתר בילוי משפחתי".

גם לחברי הפורום הסביבתי של ראשון־לציון היה קשה לקבל את העובדה שהמקום ההיסטורי ורחב הידיים הזה נותר שומם והם החליטו לפעול בעניין. "העירייה פרסמה מסמך של אתרי טבע עירוניים וחשבתי עם חברי הקבוצה לבדוק ולראות איך אפשר לפתח אותם", מספרת חברת הקבוצה עידית רון, שלפני כשנתיים הגתה את הרעיון ‑ להקים יער קהילתי בתוך העיר. "כשהגעתי לאתר בית אבו ג'בן התפלאתי שאני לא מכירה אותו וניגשתי לבדוק במה מדובר. באותו זמן הצטערתי לשמוע שעקרו אלפי עצים מצריפין לטובת בניית שכונה ואמרתי שחבל שאין מקום חלופי שבו יתאפשר לשתול את אותם עצים. מיד עלתה המחשבה שאתר בית אבו ג'בן יתאים למטרה הזאת, וכך אפשר להקים יער קהילתי שכל כך חסר בעיר".

"אחרי שסיירנו שם מאוד התלהבנו מהאפשרות לעשות זאת", מציין מלינסקי. "בסיור עצמו מצאנו מקום מוזנח, לא מטופח ולא מסודר, בטח לא כפי שראוי למקום עם חשיבות היסטורית כזו.

"אני מאמין שאם אתה לא מכיר את העיר שלך אז אתה לא חי בה", מוסיף מלינסקי, "ולכן אני משתדל להיות מאוד מעורב ולהכיר את כל המקומות בראשון־לציון ואני גם עורך סיורים בשלל מקומות בעיר שיש בראשון־לציון, לאו דווקא במקומות המוכרים, ועוזר לאנשים להכיר טוב יותר את העיר שלהם".

חברי הפורום פנו לראש העירייה דאז דב צור והציגו בפניו את החזון שלהם לגבי היער. "הוא דווקא התלהב ואפילו הגיע לביקור במקום יחד עם צוות שלם", אומר מלינסקי. "הוא אמר שזה מוצא חן בעיניו ושצריך להתחיל לעבוד והינחה את אנשי המקצוע שהיו איתו לערוך את הבדיקות הדרושות, לברר של מי הקרקעות ומה נדרש כדי לפתח את האיזור ולהקים בו יער קהילתי. זה היה בשלב מתקדם אבל כרגע נעצר. פנינו לראש העירייה הנוכחי רז קינסטליך, אבל מכיוון שכרגע כולם בעירייה עסוקים עם הקורונה זה הוקפא. לכן אין לנו ברירה אלא להמתין שהקורונה תיעלם".

חברי הפורום אומרים שהחזון שלהם הוא שאנשים יוכלו להגיע ליער הקהילתי ולהיחשף להיסטוריה של המקום, "אנחנו רוצים לשתול עוד עצים", מספרים חברי הפורום, "וגם להתקין מתקנים כדי שמשפחות יוכלו להגיע לעשות פיקניקים וליהנות מהפנינה הזו, שאין רבים כמותה באיזור".